<h1>הרוקח סימן שי"ד</h1>
<h2>דף יט:</h2>
דין מקצת היום ככולו קיימא לן כרב ושמואל וכנהרדעי דמקצת היום ככולו בין גבי יום ז' בין גבי יום ל' ויום ז' עולה לכאן ולכאן בין לחשבון ז' בין לחשבון ל'. ואין צריך לישב אלא כ"ט יום שלא לגלח וביום אחרון נמי אמרי' מקצת היום ככולו. ונהגו העם לישב מקצת יום ז' ביום ממש. ומה שיושבין בלילה באבילות לא בעי למימר מקצת היום ככולו, לא ידענא טעמא. כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה. ומה שאנו נוהגין להתפלל בבית האבל בשחרית של ז' ולא אמרינן דאימנעו עוד מלהתפלל שם דכבר הוי ז' ימים והלילה הולכת אחר היום, לפי שגם בימי חכמים היו מנחמין אבל גם ביום ז' ומה שאנו מתפללין בביתו הוא כדי לנחמו. מיכן משמע ובכל דוכתי דלאחר ז' מותר לכתחלה לרחוץ מיד והיינו בטלה גזירת ז' דבתוך ז' אסור לרחוץ ואפילו לאחר ז' אין אנו מתירין אלא לרחוץ אבל בלא חלוף בגדים ותגלחת. קיים אבילות בתוך הרגל אפי' שעה אחת אין צריך לנהג אבילות אחר, וכן פסק רבינו שלמה דהלכה כדברי המיקל באבל. וכן מנהג. הכל מודים כשחל שלישי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב. פר"ש דווקא בצונן אבל אם היה רוצה לרחוץ בחמין צריך להמתין עד המועד. ואי קבר מתו אפילו ד' ימים קודם הרגל אסור נמי ברחיצה עד הערב. ואם לא קבר מתו אלא ב' ימים קודם הרגל אסור לרחוץ כל ז' ימים שלאחר הרגל אע"ג דנהג אבילות ב' ימים לפני הרגל. ואין נראה דלא שייך למימר שחרית אלא ביום ג' דלא אמרינן מקצת היום ככולו. באלפסי הוא הדין יום ששי דאכתי לא שלים אבילות דיליה אלא רגל מפסיק ליה הלכך אין מותר עד דעייל רגל.
הלכה למעשה הקובר מתו ברגל לא חיילא אבלות אלא לאחר הרגל ונהיג ז' ימי אבילות מיום טוב האחרון ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין ז'. ומאן דשכיב ליה שכבא בי"ט שני שהוא יו"ט האחרון או ביום שני בעצרת נהוג ביה אבילות אם הוא יום מיתה ויום קבורה, דאבילות דיום ראשון דאורייתא מאכלתי חטאת היום ואחריתה כיום מר ויום טוב האחרון מדרבנן וכיון דאבלות יום ראשון דאורייתא ויום טוב האחרון מדרבנן אתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנן. באלפסי הקובר את מתו ברגל אעפ"י שאין הרגל עולה למנין ז' עולה למנין ל' דכי תנן והרגלים מפסיקין ואין עולין למנין ז' הוא דאין עולין דמצות ז' אין נוהגין ברגל אבל למנין ל' עולה דנוהג ברגל דאין מגלח ברגל.
<h2>דף כט.</h2>
במס' שמחות [רפ"ב] היא אבל רבתי המאבד את עצמו לדעת אין מתעסקין עמו. כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין בו בכל דבר ואחיהן אוכלין ושותין ולובשין לבנים ושמחים. מי שנפל לים או שטפתו נהר או שאכלתו חיה אין מונעין מהם כל דבר. (שם פי"א) עיר שמתו בה שני מתים מוציאין את הראשון ואחר כך את השני. חכם ותלמיד מוציאין החכם תחלה. תלמיד ועם הארץ מוציאין את התלמיד תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה שהאשה קרובה לנוול. אין מוציאין שני מתים במטה אחת אלא אם כן היה כבודן וקילוסן שוה. המת והכלה מעבירין את המת מלפני הכלה, ואיתא בפ' ב' דכתובות (י"ז ע"א). (שם פי"ב) יום (שמונה) [שמועה] כיום קבורה לקריעה ולאיבול. כל שקורעין עליו בשעת מיתה קורעין בשעת ליקוט עצמות. ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד בלבד, לפיכך אינו מלקטן אלא עם חשיכה אין עומדין בשורה עליהן ואין אומרין עליהן ברכת אבלים. ליקוט עצמות קודם לשבוע הבן, כי החסידים הראשונים מקדימין לבית האבל מלבית המשתה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו. המלקט פורס אפרקסותו ונכנס בגן וקורע עליהן. אין מפרקין העצמות ואין מפסיקין הגידין אם נתפרק ונתפסקו מעצמן. מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד. אין מוציאין את המת במטה אלא אם כן ראשו ורובו קיים. המוצא מת בקבר לא יזיזנו ממקומו. אין קוברין שני מתים זה בצד זה ולא המת אצל עצמות. ר' יהודה אומר כל הישן עמו בחייו נקבר עמו (שם פי"ג). נפל לים מונין לו משנתייאש לבקשו ישב ז' ול' ואם נמצא לאחר מיכן יקרע ולא ינהג אבילות יותר שכבר נתאבל כן משמע בירושלמי. בפ' ח' דבכורות (מ"ט ע"א) אמר רב אשי הכל מודים דיום ל' כלפניו, פי' אם מת ביום ל' הוי נפל והלכה כדברי המיקל באבל. תינוק שאינו בן י"ג ויום אחד. אין צריך לישב באבלות ואין להביא ממס' נדה בפ' יוצא דופן דבעינן מעת לעת. עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק ועתיד לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא ומראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו והוא ינהגנו עלמות בעולם הזה ובעולם הבא. אמן.
